1973 הדרך למלחמה

לא נלך על זה״ (ראש הממשלה גולדה מאיר להנרי קיסינג'ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973)
"רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, ששה באוקטובר 1973, עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים)
מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא אמורה היתה להפתיע את הצמרת המדינית.
בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, אחר כל התקדמות של יוזמת השלום החשאית שהניעה מצרים בארצות הברית, ובלבם תקווה אחת בלבד – "שהדבר הזה ייעלם".
הנרי קיסינג 'ר, יועץ הנשיא האמריקני, דחק בישראל להיכנס למהלך על פי המתווה שגיבש, אבל שלישיית הבכירים הישראלית החליטה בדעה צלולה להעדיף מלחמה על שיחות שלום, ואף להסתיר מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין את עצם המשא ומתן. בתמורה להסרת הלחץ האמריקני, הם אף התחייבו, לכבול את ידי צה"ל ולמנוע ממנו מתקפת מנע לפני שהמצרים יורים את הירייה הראשונה.
במחקר היסטורי מעמיק ומאלף חושף ד"ר יגאל קיפניס את עומק המחדל המדיני שהביא למלחמה. מחדל חמור פי כמה מעיוורונם של אנשי המודיעין שעד היום הוטלה האשמה על כתפיהם.
תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים מכניסים אותנו לחדרי החדרים בוושינגטון, בקהיר ובירושלים, כעדים אילמים, פעורי עיניים, למצעד האיוולת שעלה לישראל ב-2650 הרוגים.
2650 הרוגים שנפלו קורבן לאמונה שהזמן עובד לטובתנו.