אישה נחה

Maayan Goldman

Woman Reclining

עריכה: אילנה ברנשטיין

עיצוב הסדרה: אנה לוקשבסקי

עימוד ועיצוב הכריכה: קריסטינה מורדכוביץ'

הספר ראה אור בסיוע מרכז הספר והספריות ובתמיכת משרד התרבות

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

מסת"ב: 978-1-61838-868-1 :ISBN

© כל הזכויות שמורות

פרדס הוצאה לאור, ת"ד 33709, חיפה 3133602

e-mail: contact@pardes.co.il

תשע"ט 2018

הפקת ספר דיגיטלי: Helicon Books

לאמא.

עשירה הייתה מכדי שתעורר חמלה אמיתית בלב אנשים, אבל הבריות היו אומרים לעיתים קרובות: מסכנה דולי.

שולמית הראבן, בדידות

למה הבריגיטה הזאת אינה מרוצה ממה שיש לה, כלומר מכלום? ישנם אחרים שגם להם אין כלום, ובכל זאת הם מרוצים.

אלפרידה ילינק, המאהבות

את טובעת בריח. בלי קושי.

ריח לח, פרוותי, עולה מפתחי חלוק הבית שלך, חלוק אפור מבד פליז. ריח שנשפך בהיפוך — נוזל במעלה הבטן, הצוואר, ממלא את הנחיריים. סותם אותם. בכל זאת, שיירים ממנו נושרים על ריפוד הספה הוורדרד.

זיכרון עולה וצף, ריח של גור כנראה. טרי וטחוב. מעטפת של מתיקות עם גרעין פנימי רקוב. גור ארנבים, אולי? חמוד ומסריח. איזו פינת חי נשכחת. איזו חצר שהזניחו מאוד. החצר מקיפה בית, הבית מקיף מטבח שאיש מעולם לא בישל בו, המטבח מקיף ארונית חשוכה מתחת לכיור, בתוכה כלוא ריח. סמרטוטים רטובים. טיפות נוזל צמיגי בבקבוק פלסטיק עכור. כל דבר שנשכח בשקית סופר סגורה אבל המשיך לגדול מתוך עצמו. כלומר, להרבות תאים. לא מדובר בצמיחה חדשה. לא עם שורש.

יופי, כמוךְ. רק שאת בדירה יפה בצפון העיר.

את מתפשטת פה לצדדים, משתכפלת, גרסאות־אד של עצמך נפלטות מתוך כל נקבובית. יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו, כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף שלה עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.

רעיון לפרויקט עתידי: את תצלמי את עצמך בעירום מלא, חזיתי, מבעד לחלוק הפתוח. בווידאו יראו אותך מתפלשת בבד, שואפת עמוקות, גונחת אפילו, הלוואי ואפשר יהיה להריח אותך רק מלצפות. תפרסמי באנרים מלבניים ברשת — באתרי האופנה, הבידור, החדשות. במבט ראשון הם ייראו כמו מודעה לחברת פיג'מות סינתטיות זולות. אבל כשהגולשים יתפתו להיכנס פנימה הם יגלו את התמונה המתנועעת — מובטלת כבת ארבעים, עורה ירקרק, גבותיה קלושות, מריחה את עצמה כאילו מחר לא יבוא. אלה לא יהיו חומרי צפייה שמתאימים לכל אחד, זה כבר ברור לךְ. הם יפנו רק לקהל מסוים מאוד.

את תאספי חוות דעת מחזקות מקומץ הנשים שמסביבך: אחת מהן תישבע לך שבקרב מכריה שמעבר לים, וליתר דיוק בפריז, דבר כזה נחשב לאמנות, לווידאו ארט, לסייבר־פרפורמנס. אחרת תזכיר לך שכל מה שלמדת בעבודה מאומצת בשנים האחרונות — תקראי לזה דוקו, ריאליטי, הז'אנר הלא־בדיוני — אלה הם רק אמצעים שנועדו לשרת את היצירה האמיתית שלך בסופו של דבר. אולי התרגלת להפקה מתוקצבת וגב תאגידי אבל את לא באמת חייבת אותם בשביל ליצור. אחרונה תדבר איתך על עיצוב הסט, על התאורה, על זוויות הצילום. תזכיר לך שמסירת האמת הלא מתווכת, היומרה ההיא של תחילת העשור — זה נגמר. מה שאנשים רוצים היום זו טיפה מרה אחת של אמת מסוגננת, מוצפנת בגלולה חלקלקה של אמנות מסחרית.

אבל הוא לעומתן יחשוב שווידאו כזה הוא פתטי, מביך אפילו, אך יעקוף כדרכו את הניסוח הישיר. להצטלם ככה בדירה שהייתה של סבתא שלו עד לפני כמה שנים?! עדיף להרים טלפונים למשרדי הפקה, להציק לסוכן, לשלוח קורות חיים. הוא צודק. מוטב לגנוז כבר עכשיו את הרעיון הזה.

כפילה שלך, תאומת רפאים עם זנב שקוף במקום רגליים, מתרוממת על זנבה מהספה. היא ניגשת למראה שבחדר האמבטיה, הגדול מבין השניים, ומתאפרת קלות. היא קובעת תור לצביעת הגבות מבלי לעשות מזה עניין. היא מהדקת את השיער, טיפה יותר מדי. היא לובשת מכנסי בד גבוהי מותניים וחולצת כותנה מכופתרת. תוך כדי רכיסת הכפתורים היא מציצה בצג הטלפון, סוקרת בחטף את חמישים וארבע המצלמות שבבית המתמודדות, ומסכמת בינה לבין עצמה, ובמלוא הכנות, שאין מועמדת אחת שחביבה עליה יותר מאשר האחרות. אחר־כך, היא מתאמת עם זאת שמתחתיה את ההחלטות ההפקתיות של הרגע האחרון, ומתבדחת איתה כי זה סוג הבוסית שהיא, ובמקביל אף מתעדכנת לגבי מאורעות הלילה שחלף. את, אולי, מעריצה את האישה הזאת. היית רוצה לחשוב שגם האחרות מרגישות כמוך.

שלום, את מנופפת לה ביד עם האייפון, זה לא כואב להיפרד. היא חומקת ממך, יוצאת מדלת הבית. נעלמת ומשאירה את כולכם מאחור: אריג אפור זול מונח מעל אריג ריפוד משובח, חיוור, ורוד. כרית הגוף שלך, שאיבדה כל צורה, מוטלת על כרית אחרת, מרובעת. אולי זה לא הכול. אולי ישנה גם ישות שלישית, נוספת, השרועה מעליכן בעוד שכבה?

טוב, את לוחצת ריפרש. בכל פעם מופיע הבזק מאחורי העפעף. את יודעת. הפעם יצוץ אות שישנה את מהלך חייך כולו. והוא יצוץ בבת אחת. אבל על הצג, בעמוד הראשי של חדשות התעשייה, זו עדיין אותה הידיעה. אלא אם כן יקרה נס וסכום כסף אדיר ייפול מהשמים — שבעיים ושניים מיליון — הערוץ שהאמין בך, ששילם לך, ייסגר. אומרים שהוא ימשיך לפעול במתכונת מצומצמת למשך חודש, חודשיים. ממילא אינך כלולה בה.

את מחשיכה את המסך ומחזירה את האייפון לכיס החלוק. שימושי מאוד. הריח שנפלט מהכיס עמוק עוד יותר, ריח רב־שכבתי. יוצא מפתח אחד ונשאב לפתח אחר במסלול אינסופי. נוצר שוב בתוכך בתרכובת שונה ונפלט חמים דרך הפה. כמו לידה, או לידה מחדש. בדיוק מה שאת מתכננת עבור עצמך. עכשיו ממש את מבינה איך זה קורה:

זה לא רק שגוף של תינוק הוא פקעת תאים שנוצרה מהאֵם, זו בעיקר הדרך שהוא מפלס החוצה ממנה שמעצבת את מי שהוא יהיה. כמוסה נטולת מסתורין, דומה לזו של מכונת האספרסו. התוך — פוטנציאל כלשהו. החוץ — חלק למראית עין. רק מקרוב מתגלה הטבעה נצחית וגרוטסקית. הצורה הספציפית מאוד של איברי הרבייה הפנימיים והחיצוניים של האם. בחריצי ההטבעה נשמר הריח האינטימי, הטחוב, ואי־אפשר להיפטר מהבושה הזו כל החיים כנראה.

בעצם, את ואחותך אמורות להיות מעוכות באותה הצורה. אבל לה יש אף סולד ומתוק ולך יש אף ארוך וישר. לה יש גם מצח גבוה, כפות רגליים קטנות. בעיקר יש לה שבעה סנטימטרים נוספים שאין לך. אפשר למצוא בזה היגיון — השינוי האלים שחוללת כשנדחפת החוצה זיכה את אחותך במעבר מפוסל טוב יותר.

אלוהים איזה גועל. אחר־כך האמא הזאת, ודומות לה, מטיילות עם התינוקות שלהן ברחובות ובגנים העירוניים, דוחפות אותם לפניהם של זרים: תראו את האף הקטן, את חריץ הירך השמנה, תריחו, תריחו, איזה ריח אלוהי נכון? אני לא יכולה להפסיק להסניף! בזמן שכולם יודעים בדיוק מהו מקור הריח האלוהי שמוצפן בצורה המקומטת הזו. אין פלא, אם כך, שאחדות מהאימהות האלה יברחו כעבור שנים אל מעבר לים כאילו לא אירע דבר, כאילו אין שובל ריחני שמחבר אותן לילדות שלהן.

גם את לא דיברת עם אחותך כבר כמה ימים. עם הבלח הידיעה הזו האוויר משתנה, הבית מחשיך. הכהות האבקתית של הסלון נשפכת לסדקים הפועמים, הכואבים, המכווצים את הגבה השמאלית ואת העין. לא יקרה דבר חדש היום. לפחות זה כבר ידוע. יום שלישי אחר הצהריים.

את זוכרת את המנטרה של הסמינר המקוון שכמעט עשית, את התצלום של האישה המחייכת הלבושה בסוודר וי כחול רך. לשהות עם הכאב — נכתב מעל התצלום, ומתחתיו הבטחה להקל על התקפי המיגרנה ולצמצם במידה רבה את כמות הכדורים שאת לוקחת. להניח, להניח לחרטות העבר, להרפות מאימת העתיד, להיעתר לכוחו המרפא של ההווה משהו כזה בכל אופן. אני יודעת מה אתם חושבים עליי כרגע, אבל זה לא משפיל אותי לשנן מנטרות כאלה, את אומרת לצוות הקלטה שמסתתר פה בסלון, מאחורי הספה. בזמן שאת מסניפה, כמו אותן אימהות, את תוככי החלוק הרכים בתנועה לא מורגשת, אלגנטית אפילו. הגור החבוי הוא איבר מהביל, הוא מרפק, הוא פצעון חם וגושי על העור.

חבל שאתם הצופים לא יכולים להריח, זה היה פוטר אותי מלנסות לתאר.

את מציצה שוב במסך, רק לבדוק תאריך ושעה.

עוד ארבע שעות הוא יחזור הביתה.

השבוע:

להתחיל משהו חדש

1

בבוקר הפרדתי את עצמי באטיות מהסדינים, איבר איבר, כמו מבריכת חול לבנה בולענית. היו לי כל כך הרבה איברים להפריד שחשבתי שאולי אני יותר מרק אישה אחת. אבל לא הייתי. באוזן נשארה שארית יבשה מִלְּחישה של אוהד. תזכורת שהדפה אותי ברכות לכיוון הפתק הוורוד שחיכה לי ובו רשימה צפופה, אנכית. אוהד טוב הלב רשם עבורי בכתב־יד את כל הדברים, וצייר פרח־חץ קטן. ורד אולי, גבעול, שלושה קוצים. כל קוץ מסמל את אחד הימים שחלפו מאז השיחה שלנו.

ארוחת הערב בחמישי האחרון. ישבנו משני צדי השולחן כמו תמיד. בחשכת הנורה שנשרפה בפינת האוכל זיהיתי רחש קל מתחת לעור האדמומי. אבל איך שהבחנתי בו אוהד כבר החליק לעברי את האייפון. בעדינות. במסלול שבין העוף ללא אנטיביוטיקה הממולא בעשבי תיבול, לבין עלה של ארטישוק אכוּל עד תום. התיישבתי על כפות הידיים שלי. זה לא היה מתוך סירוב דווקא או מרד אלא סתם כדי להרגיש משהו כבד מעליהן. אוהד הביט בי בעיניים עגולות מדי. עיני חלונות הצוללת שלו. מצמץ מצמוץ ארוך שחילק את הזמן ללפני ולאחרי. נו, תקחי. תסתכלי רגע בטלפון שלך, אמר וחיכה שאסתכל.

על המסך זיהיתי אפליקציה חדשה שנקראת פיוּצ'ר־סֶלף. ניחשתי שמדובר באפליקצייה המעבדת תמונה שלי מהיום כדי להראות לי איך אראה כקשישה. אמרתי, אוקיי.

תפתחי אותה, תראי. זה פיתוח חדש, אפליקצייה ממש יעילה שמסנכרנת לוחות זמנים ורשימות של מטלות לפי יום ושעה וסדרי עדיפויות, בדיוק כמו זו שהתחלנו לעבוד איתה במשרד. לחצתי. השורות היו מסודרות לפי מפתח צבעים שלא הבנתי.

פשוט חשבתי שאם את הולכת לבלות עכשיו הרבה זמן בבית...

(לבלות)

אז כדאי שנחשוב מחדש על איך הדברים מתחלקים בינינו. מה מהם יהיה עלייך, מה עליי, וכאילו איך נשתמש בזמן הזה כמו שצריך, כי אחרת חבל.

כן, נכון, אמרתי ותפסתי את הטלפון חזק בשתי כפות הידיים.

באותיות שהודגשו בצבע לוונדר היה כתוב:

לגשת לבנק, לסגור את החשבון הפרטי ולאחד אותו עם חשבון ההוצאות הזוגי המשותף

להחליף מצעים פעם בשבוע

להחליף את כל המגבות בבית אחת לשלושה שימושים

לקנות ערכת ניקוי למכונת האספרסו

להשוות מחירים בין משקים שעושים שליחויות של ירקות אורגניים

בד גזה, או חיתול (הסבר בעל־פה: ליוגורט שאוהד רוצה להכין)

מדחום (גם ליוגורט)

בכתמתם שדומה לשיער שלו סומנו נושאים הקשורים לעבודה:

לקבל תשובות מנילי לגבי הפרויקט

אחר־כך בתכלת, אחד מתתי הגוונים בעיניים שלו:

נטורופתית — לקחת מגבּי פרטים! להתחיל טיפול למיגרנות

קוסמטיקאית?

היו עוד צבעים. ליד כל סעיף הופיע סימון זעיר של מאה אחוזים. משמאל לסימון היה אייקון בגודל של פירור בצורת גוף אנושי. הגוף היה שקוף ומלא בנוזל זהבהב, כמו מבחנה של בדיקת שתן. אוהד הסביר שהאפליקציה מחשבת את הסבירות לכך שהמטלה באמת תבוצע בהסתמך על הצלחות קודמות בתחומים שונים ובתתי־תחומים שהוא הגדיר: בריאות, טיפוח הבית, טיפוח־עצמי. בשלב הזה, לפני תחילת השימוש, האפליקצייה נותנת בי אמון מלא. זה בידיים שלי אם אמשיך לזכות בו ובלבד שבסוף כל יום אצהיר על הסעיפים שבכוונתי לבצע למחרת, ואעמוד בהם. זה כמו כשמכריזים מראש על צבע הכדור ולאיזה כיס בשולחן מנסים להכניס אותו כשמשחקים פּול. הוא הסביר לי, כאילו היה זה עולם האסוציאציות שלנו. אם אכשל בכך, המספרים יצנחו והגוף הקטן ילך ויתרוקן. חוץ מאלה, ישנה גם פונקציה של רשימות חופשיות בעיצוב שמחקה דפי מחברת, והיא פרטית. כלומר, לא מסתנכרנת עם הרשימות שמופיעות אצלו. כך למשל, בכל ערב, הפונקצייה מזמינה אותי לציין לעצמי שלושה הישגים שצברתי באותו יום ולבטא שלוש שאיפות לקראת היום הבא.

זה הזכיר לי את האפירמציות החיוביות שהמתמודדות בתכנית שלךְ היו אומרות לעצמן מול המראה בכל ערב.

באמת? בעיניי זה לא דומה, אמרתי.

אבל בסך הכול אפשר היה להגיד שהבנתי. דמיינתי איך בעוד רגע נקום בסנכרון ונצביע במזלג על הנתונים המוכיחים שהרעיון של אוהד מעולה, ונעקוב אחריהם כאילו היו שובל טפטופים הנשרך על השולחן בין צלחותינו היפות, המעוטרות בפרחים כחולים, שהגיעו יחד עם הדירה. לא שאפשר לקרוא לזה בדיוק רעיון, כי הוא לא מעיד על חידוש מקורי כלשהו.

אוהד רצה כנראה שאיזכר בימים שבהם הוא עצמו בילה בבית, במשך חודשים, אחרי שנסגר הסטארט־אפ הקודם של אחיו ושלו. שלא אשכח איך הוא סידר מחדש את הסלון לפי עקרונות ההוּגֶה הדני לחיים בריאים ומאושרים יותר; עיצב בעצמו את הספה ובחר באריג הוורוד החיוור שהוא כל כך מתגאה בו; שתל גינת ירק במרפסת הכוללת שני סוגי חסות ומגוון צמחים לחליטה; התאהב מחדש בבישול שהכיר בילדותו במטבחי המסעדות של אבא שלו, ואפילו ייצר קומפוסט אורגני שעד היום כל השכנים משתמשים בו.

יותר מהכול, הוא הסביר לי מעברו השני של שולחן האוכל האדום, חשוב שאנצל את הזמן הזה כדי לטפל בעצמי. בתקופה האחרונה המיגרנות שלי חזרו ויחד איתן עייפות ובחילות. את יודעת שבמקרה שלך התרופה גרועה יותר מהחולי, נכון? אני רציני עכשיו לייני. הכדורים האלה הם שואה גרעינית לגוף שלך, בדקתי את זה.

אחות רפאים תאומה עוזבת כעת את הגוף שהוא מדבר עליו. היא מתרוממת עד לגובה התקרה בלבד כי אפילו היא, העשויה מרוח, מתוחמת בגבולות המציאות. היא מביטה מלמעלה על בני הזוג הגבוהים, הישובים בזקיפות יחסית, בודקת אם יש כבר קָרָחות או שיער לבן על הראשים, על הדבשי־כתמתם ועל החום. בוחנת, כמעט ללא גועל, איך נמחצות הירכיים הנשיות כנגד הכיסא, שומעת את הכינויים שלהם, איליין וג'רי, כינויים שניתנו להם לאחר שהאישה עברה להתגורר פה, כשהדירה עוד הייתה מפוצלת לשניים, ואחיו של הגבר היה מתפרץ פנימה כמו קריימר. השמות האלה מסיינפלד דבקו בהם, שמות חיבה שנשמרו במין נימוס, מבלי לטלטל שלא לצורך.

פשוט תראי את זה ככה — אם את תתחזקי זה יהיה לטובת שנינו, לטובת הדירה, לטובת החיים המשותפים שלנו. נחתתי בשלמות בחזרה על הכיסא.

במילים אחרות, אתה רוצה שסוף סוף אהיה אֵם הבית שלנו, זה בסך הכול מה שרצית להגיד לי?

ניסיתי להתבדח, אבל גם להציע רובד נוסף לשיחה, למשל המחסור של שנינו באימהות בימים אלה.

די. את מבינה למה אני מתכוון, אמר כשהוא מכרסם רכות עצם ירך. אוהד אוכל בצורה כל כך יפה ומתורבתת, באמת, רואים שבזמנו אמא שלו לימדה אותו איך לאחוז בסכין ובמזלג, איך לבתר את חלקי הבשר הטובים מבלי לאבד שליטה על שרירי הפה, מבלי להשמיע אף צליל לעיסה. אבל משהו בכל זאת נמלט לו החוצה. השיניים חרקו על המזלג המתכתי. לעוף היה ריח חזק, שומני.

כן, ברור שאני מבינה. ולא רק מבינה. אני בפנים.

לרגע נדמָה לי שבלעתי עפעף, חי, מפרכס, עם ריסים ארוכים וחומים שמתעגלים כלפי מעלה באופן טבעי, מברישים בדרכם למטה את השקדים הוורודים שלי, הנוצצים.

באותו לילה השתדלתי לא למשוך אליי את השמיכה יותר מדי למרות הקור הפנימי הרטוב, ולא הצלחתי להירדם. הרחתי את העוף נפלט מנקבוביות האף שלי שהן הרבה יותר רחבות מהנקבוביות שבשאר חלקי הפנים. חיבקתי את אוהד חזק מאחור כשהוא דרש ממני — היה במלמולים שהוא השמיע תוך כדי שינה משהו זר, אירופי. זקן. הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו על אף שהרגשתי שכל הגוף שלי משותק ואני לא יכולה להזיז אפילו את הזרת, אבל את החיבוק הצלחתי לתת. לפעמים נמצאים הכוחות.

אולי אוהד מנסח חוקים של משחק משותף, מסתורי, חשבתי בחושך. אולי המשימה היא לגלות מהי בדיוק המשימה. או שהמשימה היא לסדר את הזמן בצורות חדשות מבלי שיתגלה הבדל.

היום, מול הדלת, עם בחילה מטפסת. צרבת. ריח האספרסו של אוהד עוד עומד באוויר.

שלושה ימים עברו בלי שנכנסתי לאפליקצייה, אולי משום כך הוא הוסיף פתק חיזוק מוחשי מנייר, תלה אותו בין התמונות שבמובייל המתכתי המתנדנד לאטו מעל השידה שליד דלת הכניסה. אוהד קנה את הקישוט הזה, בשנה שעברה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כשנסע לסבב כנסי יזמות. הוא שילם הון תועפות על חפץ שנראה כמו המכשיר המגוחך ההוא שנועד לעיסוי הקרקפת.

מרבית התמונות הן של שנינו. אבל יש גם תמונה של אחיו ואשתו במרפסת הגג של הפנטהאוז, היא בדיוק מרימה את בנם הקטן ארי שמעולם לא החזקתי בעצמי. תמונה של אמו של אוהד בצעירותה, בלונדינית, לבושה בסריג קרושה, רכונה על פסנתר. תמונה חשוכה ומטושטשת של אמא ואבא שלי מלפני שנולדתי. וגם איליה תלוי שם, יפה תואר, שרוע, נראה ישן מרוב שהעיניים שלו צרות. הפטמות עגולות, לעומת זאת. מציצות מז'קט הג'ינס הפתוח. זו תמונת הנושא של סרט הגמר שלי ולכן לגיטימי לתלות אותה פה. אוהד לא אמר על זה כלום.

אני מתקרבת לקטוף את הפתק. אחד התצלומים הודף אותי לספה:

בוקר, חופשה בקיבוץ. אני שזופה, מוקפת בהילת שיער שלא נתפסה בקוקו, לבושה בטי שירט סגולה עם הדפס צהוב של אוניברסיטה אמריקנית, בחוף המזרחי, שלא ביקרתי בה אף פעם. ליטל הפעוטה מעוכה בין הידיים שלי, לבושה בחלוק מגבת או קטיפה, אני זוכרת את הריח הלח של הבד. היא מחייכת אל העדשה, הגבות שלה אדומות מבכי. נראה שהפנים של ליטל נחלקות לשניים: החיוך מופנה למצלמה, הגבות האדומות שייכות לי.

היא זאת שתלתה פה, בלי לשאול אותי, את התצלום הזה. בערב קריר אחד, בימים שעוד עבדתי, זמן קצר אחרי שההורים עזבו ואמא שלחה את המייל הקרוי המכתב. פיניתי לה ריבועון זמן תחום לביקור. היא הגיעה כרוכה — כל המטר שמונים ושלושה — בשמיכת צמר בגוון מנטה עכור וטענה שזה בגד לכל דבר. כן, כן. היא ראתה תצלומים של מבקרות בשבוע האופנה בניו יורק ונשבעה שהרבה מהן הלכו ככה, מין וריאציה מודרנית של אופנה נזירית.

כדרכה היא הביאה שקית עם קיט־קטים, פחיות דיאט רד בול וכוסות פלסטיק, כאילו השתייה מכוסות זכוכית היא עוגן כבד מדי. התמונה שלנו, זאת שהיא מצאה בתיקיית מסמכים בדירת ההורים, הייתה תחובה שם, צמודה לדופן השקית.

הסברתי לה שיש הבדל משמעותי בין בגד יוקרתי שמדמה התעטפות לבין סתם שמיכה מאובקת של ההורים שלנו שהיא זרקה סביב הכתפיים ויצאה איתה לרחוב. (זו בעיקר דוגמה בנלית למה זה חפץ מעבר, אמרה גבי בתגובה לתיאור שלי. רציתי להבין אם באמת מדובר במגמה אופנתית או שליטל שוב המציאה).

האצבעות משטיחות את הפוני המציץ דק וישר ממסגרת הצמר הכרוך גם סביב הראש שלה:

הי, אני בסדר עם זה שנעים לך להסתובב במכנסיים גבוהים עם חולצה מכופתרת ותחתונים מחטבים, אבל תנסי לדמיין — אפשרות לשקוע למשטח רך בכל רגע נתון... לצנוח אליו... לאבק, כן. אני אוהבת אבק, כרעיון בכל אופן... הקשבתי בקוצר רוח. המילים נמרחו לה, העיניים התגלגלו בצורה בלתי־מורגשת כמעט שכבר למדתי לזהות. זאת אומרת, בקטע של איך שהעבר יכול להיות בו בזמן שם, ולא שם, כאילו, נוכח, אפשר לראות אותו אפילו, אבל המגע שלו, הריח, הם כאלה עדינים. והכי נחמד שלא צריך לעשות איתו כלום, הוא סתם קיים, על מה עוד אפשר להגיד את זה בעולם שלנו?

בשיחת טלפון, במרפסת הירק, הבטחתי לאוהד שוב שהיא לא תעשן כלום או תסניף אצלנו בבית ובוודאי שלא תשכב על הספה עם נעליים, והוספתי בלחישה: נהדר, ליטל בבגדי נזירה! מרוב אירוניה יכול להיות שיש לזה משמעות עמוקה וסימבולית שאני איכשהו מפספסת.

כשחזרתי לסלון התמונה הייתה כבר תלויה שם, לחה וגלית, מסתירה תמונה אחרת שבה אוהד ואני בפלאש ישיר, בחושך, על מדרגות אבן שמובילות למגדל. ממקומה על הספה, קפוצ'ון של שמיכת נזירה מכסה לה את הראש, רכונה על השולחן ומגלגלת עליו ג'וינט, שלולית רד בול מתפשטת לאט ומרטיבה את שולי הטבק, היא אמרה, לדעתי כדאי לך להשאיר את הצילום שם... מה? אני אומרת את זה מנקודת מבט אוביקטיבית, לא איזה סנטימנטליות שקשורה לאמא וכולי... פשוט מחמיא לך להחזיק אותי ככה. תראי, עור התינוק המושלם שלי עושה לך אפקט של רפלקטור על צד הפנים, והגבות האדומות מדגישות את גוון השפתיים שלך.

נעצתי בה מבט, עדשה ממוקדת.

זו אני או שהספה שלכם נראית כאילו היא מפוסלת מבשר טחון בהיר? זה דבר שנעשה בכוונה, היית אומרת?

לא עניתי. היא תפסה את השלט, ערסלה אותו על המרפק כמו גור שחור, שטוח, ובבת אחת נשכבה איתו על הספה, כמתעלפת.

טוב בקיצור. מה רואים?

ואני — אף מילה. רק מבט ספינקס. כל רואה.

עכשיו, מהספה, אני מחוררת עם המבט את התצלום הזה ולא נשכבת. מה פתאום שאשקע, כמוה? ממתי אני אישה של משטחים רכים?

עונה בראש להודעות הקצרות שמגיעות מאמריקה: אני לא יודעת, אמא. אני הולכת בדרכייך כנראה. הרי ככה עושות כל נשות המערב. לא דיברתי איתה כבר ימים. אף אחת לא דואגת לה, לבת הצעירה שלך.

שעונה על המשקוף, שוקלת מאה טון. מחופשת בבגדי יום חול קלילים. השיער מָשוּח בסרום והגבות מולאו בעיפרון, כרטיס האשראי של חשבון ההוצאות המשותף מיישר את הארנק. הסצנה דומה קצת לקליפ של א־הא שאהבתי, מ־1985: הסולן השוודי היפה, המאויר, על מפתן הדלת, מנסה לעבור מעולם אחד למשנהו, אין לדעת מה יקרה.

מציצה באפקליצייה, ברשימות שהקלדתי בעצמי אתמול בערב על השורות המחקות דפי מחברת:

מחר:

פגישה בבנק

להחליף מצעים

לבדוק מה קורה עם ליטל

ובאותו רגע אלונה עונה לי על ההודעה, ספוגת הרחמים העצמיים, ששלחתי לה קודם לכן. מרגע שהקפיאו את צילומי העונה השנייה