התרחבות

דנית גולד

התרחבות

Danit Gold

Expansion

עריכה: אילנה ברנשטיין

עיצוב הסדרה: אנה לוקשבסקי

עיצוב הכריכה: דוד גוטסמן

סדרה: מלח מים

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

מסת"ב: 978-1-61838-967-1 :ISBN

© כל הזכויות שמורות

פרדס הוצאה לאור, ת"ד 33709, חיפה 3133602

e-mail: contact@pardes.co.il

תשע"ט 2019

הפקת ספר דיגיטלי: Helicon Books

לאוהד, החבר הכי טוב שלי.

הכנסו דרך הפתח הצר, כי רחב הפתח ומרווחת הדרך המובילה לאבדון ורבים ההולכים בה. אך צר הפתח וצרה הדרך המוליכה לחיים ומעטים המוצאים אותה.

(מתי ז: 13, לוקאס יג: 24)

*

יש ימים שמשהו גדול בוחש בפנים ואין לו שום מפלט אחר מלבד להתפקע. את יודעת שזה לא יכול להימשך יותר, לא הימים, לא החיים. את יודעת שיש משהו שנמצא בפנים, בתוך הימים, כמו גלעין זית, שישבור לך את השיניים אם לא תפלטי אותו החוצה. הכול שקט עכשיו מלבד תקתוק שעון. ותקתוק שעון יכול להיות כל כך הרבה דברים מלבד השעה עצמה. לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שהנךְ, לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שאינך.

השמש בוערת דרך התריסים. יש מיליון חרכים שאש מתלהטת בהן. אבק קוסמי שחדר לאטמוספירה. מכתשים מצוירים. אנטנות ישרות. העיר היא לוח משחק שחובב ג'אז שרטט אותו. ואני אף פעם לא אהבתי ג'אז, כך שזה כלל לא מקרי שהעיר זרה לי. טיפוגרפיה שלמה של בדידות.

היום אני מציינת סגר של שישה חודשים. שישה חודשים שבמהלכם לא יצאתי מהבית. מאז אותו יום שבו מצאתי את עמנואל שוכב מת, פניו כנגד הרצפה, הגולגולת נעוצה בפטיש, שלולית דם מסביב לגולגולתו השסועה, ידיו שמוטות לצדי גופו. עוד באותו יום הכול המשיך בשגרתו, עולם כמנהגו נהג, אבל לא אני. משהו השתנה בי. עמנואל המת זעזע את הלוחות הטקטוניים של הלב, ומאז אני מנסה לשקם את ההריסות.

הבית התרוקן מממשיות, נעשה חלול. הצבעים נעלמו ולא רק הצבעים. נעלמו הקולות. קווי המתאר של הבית היטשטשו, נפוגו, זה היה תהליך של היעלמות. היעלמות של חיים. הכול עצר במקומו. מאז אותו יום חייתי ביקום מקביל. צפיתי ימים על גבי ימים בטלוויזיה, שיחקתי טריוויה עם עצמי, לפעמים נרדמתי ליומיים, אבל דבר לא הצליח למחוק את תמונת עמנואל המת מראשי. הסחבה נשארה יתומה מאחורי המקרר, הכלים בכיור נערמו, האבק הצטבר שכבות שכבות על הרהיטים, על הרצפות, על החיים.

בטלוויזיה מסתיימת לה עוד תכנית. האור הכחול מאיר על פניי השוממות. ימים של בהייה במסך, שעות אינספור שבהן ג'ינגלים מטומטמים גולשים על גלי האלפא שלי, על גלי התטא שלי, על גלי הדלתא שלי. תקתוק השעון נשמע כמו פצצה נספרת לאחור. הישבן שלי מוטבע על מושב הספה. מסך הטלוויזיה נצבע בשחור ובבואתי נשקפת בו. שקים שחורים מתחת לעיניים. גופי מקופל בתבוסה. בכלל לא נלחמתי וכבר הפסדתי. אני מסתכלת סביבי. כל הבית צבוע באפור של שיממון. מכל הבית האפור רק דבר אחד נותר צבעוני, העציץ.

בניגוד לשיממון שלי, אצלו אביב תמידי מוריק את עליו. קשור בחוט תיל למעקה שבמרפסת, עליו משולחים לכל עבר. משהו בו חי עדיין, פועם. אני חושבת על הלב הירוק שלו, הרירי, על העורקים המלופפים בצינוריות השקיה. גם אבן סתמית זוכה למשמעות חדשה כשמישהו מכריז עליה כעל ממצא ארכיאולוגי חשוב. העציץ הזה הוא האבן שלי. ממצא ארכיאולוגי חשוב מתקופת עמנואל. עדות שלא הכול מת יחד איתו.

מאיפה יש לך את הכוח ללבלב גם תחת הזנחה קשה? אלוהים! התחלתי לדבר אל עציצים. צחנה עולה מגופי. אני נכנסת למקלחון. דלתות המקלחון מתכסות באדים. אני נזכרת שעומר שונא מים רותחים, שהוא סובל מזה ממש. העציץ מוריק שם בחוץ. לו רק עומר היה כאן איתי. אני משפשפת את גופי בסבון, הוא מקציף, Funknroll של פרינס בוקע מהטלוויזיה. איזה פסקול היה לי פעם. אני מתגעגעת אליו. השקט של חצי השנה האחרונה רצח אותו. הוא עושה לי משהו, מרעיד. הבהונות שלי מתחילות לרקוד, הברכיים שלי מתכופפות, הראש נע מעלה מטה. המקלחון הופך לכבשן. הלב הקפוא שלי מתחיל להפשיר. אני יוצאת מהמקלחת. עטופה במגבת אני שולפת חולצה מהארון, כן, אני מתלבשת, אני מבצעת פעולות חיוניות, העיקר לא ליפול לנוסטלגיה שבלי לשים לב נהפכת למלנכוליה. אני מנסה לשכוח את הבית כפי שהיה. את הממלכה הצהובה שהייתה כאן. מפות פרחוניות, אהילים מכותנה, צלחות מחרסינה. אש. הייתה אש בבית, היו להבות שהשחירו את הקירות, צעדים הילכו במסדרון בזמן ששכבתי במיטה, כיסאות נגררו, כוסות קריסטל נקשו, פקקי שעם נחלצו, יין נשפך, רוח טיילה בין החדרים, כמו אורח מארץ רחוקה.

אני שולפת מסמר מהשידה ומחזיקה אותו ביד יציבה. מבטי ממוקד בנקודה שסימנתי בעיפרון, לפני כמה ימים, כשחשבתי שאני מוכנה. אני אומרת לעצמי — מסמר יינעץ בנקודה הזאת, ועל המסמר תיתלה תמונה, ועל התמונה הזאת אתלה את עצמי. אני וכל יתר הדברים שגם ככה נתלים עליי עומדים להיתלות על התמונה הזאת. אם עציץ יכול לחיות, בטח גם את יכולה. החיים הם מה שעושים מהם. בשעה שבחוץ הכול מוריק, בתוך הבית כל גרגיר של אבק הוא למעשה גרגיר של תבוסה, כל פיסת שמש שחודרת פנימה היא לעגו של היקום. נו באמת, לחיות בתוך קיפאון, בעליבות כזאת, בריקבון, מה זה אם לא קלישאה. ואין דבר נורא יותר מחיים בתוך קלישאה.

אני לוקחת פטיש ומכה במסמר. המסמר מכה בקיר. הקיר מכה בהשתקפותי העלובה. אחרי כמה מכות אני מבינה שזה לא יהיה פשוט. המסמר מסרב לחדור, והמכה האחרונה שנתתי הייתה חזקה בהחלט, טיח נשר מהקיר, נחת על הרצפה והתפורר. פירורים של טיח נלכדו במסכת השקרים של האור שבצבץ בין שלבי התריס. אני מתעצבנת, מכה שוב ושוב על המסמר הארור. אבל המסמר בשלו והגוף שלי הולך ומתחמם. אני מורידה את החולצה, מסתכלת על הנקודה שסימנתי. אבל היא נשרה עם הטיח. אני ממששת את הכוויה שנשארה על הקיר ומסמנת מעליה נקודה חדשה. הפטיש נהיה כבד. אני מניחה אותו לרגע על השידה. דלת הכניסה נראית כמו השער לגיהינום — היא חורקת ויורקת להבות ואני בטוחה שבלילה, באין רואה ובאין שומע, היא מרכלת עליי עם דלתות השכנים. אני רוצה לדפוק על דלתו של השכן שלי, השכן שבבית הסמוך, לשאול האם יש לו מסמר מסוג אחר. מסמר חודר בטון יכול להתאים, אני חושבת. המגע של ידית הדלת בכף ידי מעורר בי בעתה, כאילו מנקר דרור בגזע המוח שלי. אני נעזרת במטלית כדי לפתוח את הדלת לעולם שבחוץ.

החוץ מעוור אותי. אני מסוככת על עיניי וסופרת עשרה צעדים, ונעמדת מול דלת מספר שמונה, מקישה ומחכה. נדמה כי הדפיקות עולות מבטן האדמה. קול צעדים, הוא מתקרב לדלת. העינית מתכסה בשחור. אני עדיין מסוככת על העיניים. קר לי בכפות הרגליים. קר לי בכל הגוף. אני נזכרת שאני ללא חולצה. שלושה מנעולים שונים נפתחים בזה אחר זה. פנים מאורכות מציצות מבעד לשרשרת הביטחון. אני משלבת ידיים לסוכך על חזי.

מה את רוצה? שלום, אני השכנה. אני יודע מי את. מה את רוצה? אה... אני זקוקה למסמר. השכן הזקן עומד מולי ולא מגיב. חשבתי שאולי יש לך מסמר. מסמר? מה הבעיה ללכת לקנות מסמר? אה... זאת בעיה. יש לי בעיה לצאת לרחוב, שהוא לא הרחוב שלנו... חשבתי שאולי תוכל לעזור לי... אני רק צריכה מסמר אחד. בבקשה.

הפנים המאורכות פותחות את הדלת ומגלגלות עיניים. הבית שלו, עולם שלם, מופיע לנגד עיני כמקשה אחת. בלי מילים הוא מסתובב והולך להביא מסמר. הישבן שלו זז מצד לצד מאחורי חלוק מגבת בצבע אדמה. על השטיח בסלון מדלגים צבאים באריגה מושלמת. הבית גדוש במאות פריטים. עשרות מסמרים נעוצים בקירות ועליהם תלויות עשרות תמונות בגדלים שונים. זה סיפור האיש הזה, הוא והבית שלו והחפצים שלו והתמונות שלו. הכול סיפורים. סיפורים שמישהו חי פעם עד שיום אחד הם נהפכו לזיכרון בתוך מסגרת. אני שומעת אותו בוחש במסמרים, חופן ידו בתוך שדה מסמרים, מעליו טס אווירון ומעיף אותו לעזאזל. עכשיו אדום.

מה את תולה? הוא צועק מאי־שם. תמונה, אני עונה. של דוד שלי. עמנואל.

לפתע לוכדת אותי תנועה קטנה באקווריום. צב ים מטפס על סלע מלאכותי. עכשיו ירוק. הוא חוזר מהחדר ובידו מסמר.

נראה לי שזה יכול להתאים. בטח. תודה רבה. מה קרה לו? מה קרה למי? לדוד שלך. אה, הוא נפטר.

אנחה ליוותה את הידוק חלוקו על מותניו הצרים. קחי אמר ושם בידי קיפוד של מסמרים, ונפנה בצליעה אל הכורסה. ענן אבק הסתחרר סביבו בשעה שהתיישב. הוא הסתכל עליי כאילו תלויה מאחוריי תמונה ענקית. מבטו נע מצד לצד. חשבתי שהוא רוצה לומר לי משהו אבל שום מילה לא יצאה מפיו. הרכנתי את הראש בתודה ורגע לפני שסגרתי את הדלת התעטשתי. המטלית עדיין בכף ידי וכף ידי אוחזת עדיין בידית של הדלת. זה מוקדם מדי לצאת, אני חושבת, ובכל מקרה קר בחוץ, וצריך ללבוש חולצה.

אני חוזרת אל הנקודה שבקיר, מרימה את הפטיש ודופקת ודופקת בכל הכוח. טיפת זיעה ניגרת ממצחי ונקווית על הרצפה, אגם קטן לנמלים שמתרוצצות מסביב בחוסר תועלת. אני מכה פעם אחר פעם, בכל הכוח שיש לי, מנסה לתפוס את כל המחשבות היצרניות רגע לפני שהן ננעלות באזור הכמוס של המחשבה שאליו כבר אין לי גישה. אני דופקת ודופקת אבל המסמר לא נכנס. אני ממששת את הקיר הלא־חדיר. אני מביטה בנקודה הזאת, שהיא כרגע נקודת המשען בחיי, הדבר היחידי שיכול אולי להושיע אותי, להחזירני עד הלום, וכלום, לא מבט, לא חיוך, אפילו אחיזה קלוקלת שיכולה לבשר על קידום תהליכים — אין. רק נקודה אפורה חיוורת על קיר לבן ענקי, רק אישה, קטנת קומה, שמרוכזת כולה בנקודה בקיר ותו לא. את הקיר הזה אני הולכת לפתוח, לפצח לו את הצורה, לשאת בתוצאות של חור בקיר. אני מסתכלת על עמנואל המחייך בתמונה ונדמה לי שעין אחת שלו קורצת לי. את יכולה לעשות את זה, את תמצאי פתרון, את תשאבי כוחות, מאיפה אני לא יודעת אבל מאיפה שהוא, ותצאי אל הרחוב. הגעת כבר עד הדלת, אחזת בידית, תפסיקי להיות כזאת עלובה. תצאי מזה כבר. עציץ לא יכול להושיע אותך. את צריכה להושיע את עצמך. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. החיים הם מה שאת עושה מהם. הדלת עולה בלהבות, החום שלה מבעיר לי את הגוף, הפנים שלי נשרפות. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. הספה או הדלת. הספה או הדלת. לובשת את החולצה, מתכסה במעיל, מתקרבת לספה, מתרחקת ממנה, נכנסת לנעליים. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אני יוצאת אל הרחוב בפעם הראשונה מזה שישה חודשים.

*

צחוק נפלט ממני. הרחוב נראה כמו זיכרון של רחוב, לא כמו רחוב אמתי. בוגנוויליאות, אספלט, דודי שמש, מכסי ביוב. אני חושבת שההליכה שלי קצת חלודה. אני צריכה לתרגל שוב הליכות, לעכל מבטים פנורמיים, לספוג הנהונים. Surfin’ U.S.A של הביץ' בויז מתנגן מאחת החנויות, זולג אל הרחוב. תמיד שנאתי את השיר הזה. אפס השראה. פעמון כניסה, בצד הדלת, מרים את ראשו של המוכר מהעיתון ומפנה את מבטו אל דלת הכניסה. אותו מחזור משונה של — דברים כפי שהם — אלא שהפעם הוא לא מובן מאליו.

רק כשאת בחוץ את מבינה כמה חנוק היה לך בפנים. קנאקים בצוואר, את משחררת את הראש, שומטת אותו, מיישרת את הגב, קנאקים בכפות הידיים, את משלבת אצבעות ומותחת אותן לפנים, מפרקת אותן אחת אחת, מקמרת את הגב כחתול סמור. הרעשים, את שומעת את כולם, חדים, ברורים, את קולטת את ההתרחשויות, את כולן. אני מרגישה בהצגה. הכול נראה אותו הדבר אבל מלאכותי. מוגזם. המציאות לא נוחה. תנשמי עמוק. אל תתבלבלי. אל תתני להתרחשויות להוריד אותך. תתמודדי איתן. את מסוגלת. אני פורשת ידיים לצדדים. אם הייתי צריכה לתאר את מה שמעולל לי החוץ באופן גרפי, הייתי מציירת פאי שמחציתו אופטימיות זוהרת ומחציתו אימה.

בכניסה לבית הקפה עומדת אישה לבושה בשמלה משונה, קצרה מלפנים וארוכה מאחור. כנראה שהאופנה השתנתה בחצי השנה האחרונה. האופנה שעוד לא הגיעה לטלוויזיה. לא לטלוויזיה שלי בכל אופן. אני בוחנת אותה, ואחר־כך אני בוחנת את עצמי. לא פרמתי אפילו את שרוכי הנעליים כשנעלתי אותן. הנעליים רפויות. אני מתכופפת כדי לפרום אותם ולשרוך מחדש.

אופנוע עם שלושה גלגלים עוצר בחריקה באמצע הצומת. אני נבהלת. קורקינט חשמלי חוצה אותו במהירות, עושה תנועה מגונה לאופנוע. ממתי הקורקינטים מהירים כל כך והציפורים אטיות כל כך? אני רואה עטלפי פירות נמרחים על העצים, מרשרשים את צמרות העלים. לרגע אני לא בטוחה מה השעה. וגם לא בטוחה במה שאני רואה. אולי אלא תמונות עבר. ממתי עטלפים ערים במשך היום?

ריחות שמזמן לא הרחתי עולים באפי, אבק, מאפים מתוקים, טיגון בשמן עמוק. עובדי מעצ, לבושים בסרבלים זוהרים, מרימים את הכביש, אחד מהם מניף מעדר השמימה. תנשמי. תשתלטי על עצמך. הוא לא רואה אותך אפילו. נהגת ברמזור משוחחת בדיבורית, החלון פתוח וכולם שומעים את השיחה. פניה מתעוותות כשהיא צורחת בחלל המכונית. צלצולי ניידים בוקעים מכל עבר. איש עם רוטוויילר ענקי חולף על פניי, יש לו מחסום פה. לכלב. נגן רחוב, מפיק צלילים צורמים אפלים מהסינתיסייזר שלו, מביט בי בעיניים חודרניות מתחת לכובע מצחייה. נהג משאית מעשן, הזרוע השזופה שלו מחוץ לחלון, מנסה לחנות ברברס, הצפצופים חזקים, מכאיבים. הרוטוויילר נובח עליי מתוך המחסום. הבעלים שלו מושך אותו לאחור. אני נסוגה בבהלה. בעליו פונה אליי: זה בסדר, הוא לא יעשה שום דבר." פיתחת רגישות, התרגלת לשקט, לידוע מראש, לשליטה. עכשיו את נתונה לשיני המציאות ולה אין מחסום פה.

זקֵן עם תיק של אישה ופנים של תינוק, תלמידות בית ספר אוחזות ידיים, איש צועק לתוך טלפון ונראה כמו טלפון, איש שמן נוגס בעוגת גזר מצופה בקרם וניל, הפה שלו נמלא קרם. חם לי. בתי השחי מזיעים. מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתי בדיאודורנט? הלב דופק בחוזקה, זיעה מכסה גם את כפות הידיים, השמש מכה בסנוורים, אבל אני ממשיכה. יש לך משימה — למצוא מסמר שיצליח לחדור לקיר. לחדור את כל הדברים שמסרבים להיחדר. זאת לא משימה מורכבת כל כך, די פשוטה אפילו. תיכף תתרגלי שוב למסכת הרחוב, תיטמעי, כאילו מעולם לא עצרת.

אני מגיעה לשדרת חנויות. באחת מהן מוכרים מסמרים. אני חולפת על פני חלונות הראווה, קוראת את השלטים. המסמר שלי מסתתר כאן באזור. אני בטוחה. כל צעד שאני עושה מקרב אותי אל הנקודה האפורה שעל הקיר. הגוף שלי מתרגל שוב לתחלופת הרמזורים, לקרקושי הקופות הרושמות, לגיאומטריה של העיר. מעברי חצייה חותכים את הכבישים לפרוסות, חנות לצד חנות לצד חנות במין שרשרת אינסופית, חלונות מסורגים, תריסים מוגפים, מעקות אנכיים, ארובות מעשנות במרחק. אט אט אני מבינה עד כמה התגעגעתי לכל זה. איזו הקלה זאת להיות שוב בחוץ. לנשום אוויר של אחרים. להתערבב בצבעים של אחרים. להיות חלק מסטטיסטיקה אורבנית.

על אף שאני מנסה לבלוע את הצחוק, הוא מצליח לברוח כמו אוויר מבלון. משהו פורח מבפנים. האדמה החרוכה מנסה להצמיח עלים, מבקשת להוריק אותי, לגרום לי ללבלב מחדש במציאות, לעודד אותי לראות שוב, לרצות שוב, להרגיש. ובכל זאת, עמוק בפנים, נדמה שמשהו לא בסדר. החדש נוגע לא נוגע. עוטף אותי ולא מצליח לחדור. כמו המסמר. החוץ מתמרן אותי כרצונו. אני מרגישה את המניפולציה, זה מה שקורה אחרי שלא יוצאים מהבית שישה חודשים. אני עוצרת ומביטה מסביב. מנסה רגע להבין מה לא בסדר.

אני פורשת זרועות לצדדים ומטה אותן לאחור ואין לי כל בעיה לראות עד קצות הציפורניים. המבט נפתח ממאה ושמונים מעלות לשלוש מאות ושישים. כאילו הייתי כלבת ציד. גם הנחיריים שלי מתרחבים, אני מצליחה לראות אותם. אני מביטה קדימה אל הרחוב המתרחב כמו משפך. העמודים מתרחבים, הצמתים מתרחבים, האנשים מתרחבים, העצים מתרחבים. המעקות מתרחבים. פחי האשפה מתרחבים. תחנות האוטובוס מתרחבות. הסוככים מתרחבים. קשה לי להאמין אבל זה קורה. האישה שזה עתה חצתה אותי ממשיכה לחצות אותי עד שהיא נעלמת כעבור דקה או שתיים או שלוש.

הרחוב נפתח מאחוריי ומלפניי ומצדדיי. אני הולכת לצד עץ שלא נגמר. הענפים שלו שולחים זרועות אימתניות, מכסים בצל את הרחוב כולו. קרני שמש מתלקחות בין הענפים הסבוכים. העשבים השוטים, המבצבצים בין אבני המרצפת, מגיעים לי עד הברכיים. חיפושיות קמיקזה מתאבדות מעליהם. ראשיהם של העוברים ושבים הולכים ומתרחבים. המרחק בין שתי האוזניים גדל, כך גם המרחק בין שתי העיניים. ראשים קיקלופיים מקיפים אותי. הצחוק שלי כלוא בפנים, מתנדנד עדיין, כאילו הוא יודע משהו שאני עוד לא יודעת.

איש לבוש בטרנינג חולף על פניי. לפניו הולך איבר המין שלו, רחב כמו בניין. שולי הכובע של האישה שהולכת לצדו נפרשים על פני המדרכה כמו שמשייה בים. אני ממצמצת בחוזקה, מעפעפת במהירות, מנערת את הידיים, מתנערת. לא, זה לא משנה דבר. החלונות של בנייני המגורים נמשכים למעלה, ומסתיימים במשיכת מכחול אבסטרקטית, נטולת קצוות. העיניים צריכות להתרגל שוב למרחבים, זה העניין.

מולי ממש, מוכרת בקיוסק מחזירה עודף לקונה, שטר של עשרים שקלים מתנפנף לכל עבר. מאחוריי, נכנסת נערה למכונית כסופה. מצד ימין שוכב חסר בית לאורכה של המדרכה, מצד שמאל תינוק בעגלה מפהק ובולע את הרחוב. אני עוצמת עיניים, משתיקה לרגע את המראות. אבל רק לרגע. איך שאני פוקחת אותן טווח הראייה שלי מכפיל את עצמו. הכול נראה באותה עוצמה, אין רחוק וקרוב, אין מלפנים ומאחור. אני מפלסת דרך בין שקית קניות ענקית לקסדה אימתנית של עובד עירייה. הולכת מתחת למחסומי חניה, חוצה את הכביש במשך שעה, שום דבר לא יעצור אותי בדרך לחנות המסמרים. בואי נגמור עם זה ודי. הגיע הזמן לחזור הביתה. אני רואה שזה לא עושה לך טוב להיות בחוץ. אולי את צריכה עוד קצת זמן. אולי את לא בשלה עדיין.

כדאי לך למהר לפני שהכול יתרחב עלייך. חבל שלא ביקשתי מעומר שיבוא איתי, איזו טעות. הליכה ארוכה משאירה סימני מתיחה על הנשימה. התנשפויות צרות בעולם שרק הולך ומתרחב. הזיכרון שלי מתעקש על השדרה הזאת, אבל הזיכרון מתעתע. מתעתע כמו העולם שמקבל אותי עכשיו. עלים מסתחררים סביב פתחי הביוב. רוח מתנשבת לתוכי. אולי נקלעתי בטעות לאירוע קוסמי. אין אזהרות במקרים כאלה. זה לא הכאוס הרגיל, זאת המציאות שמשנה את מידותיה. העולם סביבי מתענק.

נהר של עוברים ושבים שוטף אותי. למה אף אחד לא רואה אותי? כולם נתקעים בי, הכול נחבט בי ואין זכר למסמרים. חנות ועוד חנות נפתחות מולי בשאגת מזגנים. לפתע חנות לכלי בית, אני מביטה בחלון הראווה, מנסה לאמוד את הסיכוי שיהיו בה מסמרים. אני בפנים. דרגנועים מובילים אנשים למעלה ולמטה, והסחרחורת מתגברת. גם כאן כולם רחבים ומי שאינו רחב מתרחב לנגד עיניי ממש. הקונים, המוכרים, הקופות, המשטחים הנעים, התאורה, המעברים.

שני גברים רחבים, לבושי חליפות רחבות, נפגשים במקרה בצומת המעברים הרחב ולוחצים ידיים רחבות. אני חושבת ששניים שלושה מטרים לפחות מפרידים ביניהם. אחד מהם מחייך, והחיוך שלו פורץ את גבולות פניו. גל של בחילה מציף אותי. תולעי צמרמורות זוחלות על פני גופי. אני מסתובבת לאחור כדי לצאת משם. אבל שוב המשפך הגדול נפתח ומאיים לבלוע אותי. אני נשטפת אל הרחוב, ומסמר אַין.

בחוץ כבר בקושי אפשר לזהות את העצמים. זנבות ענפים מכים על המדרכות, לא רואים עץ, לא רואים גזע, כנף אווירון מחשיכה לרגע את הכיכר, קורעת את השמיים לעננים. קטרקט המחשבה מכסה על ההיגיון ושואב אותי לתוך תמונה ללא מסגרת. אני מחפשת פתח, קצה שביל, אבן שפה, אני רוצה לחזור הביתה. חציו הזוהר של הפאי מתכסה באימה. לתקוף או לברוח. לתקוף או לברוח.

לברוח.

בקצה העולם, יושב על כיסא איש זקן שפוף. על ברכיו מונחת קופסת קרטון מחולקת לתאים ובתוכה מסמרים מכל הסוגים. אדוני, אני אומרת, אדוני. הוא מרים את עיניו ומביט בי ובאדוני היוצא מפי. והמבט שעל פניו אטום. אני צריכה מסמר שמתאים לקיר בטון, לתלות תמונה, לא גדולה כל כך, אבל הקיר קשה ולא מוכן לקבל מסמרים. ואין ברירה, אני ממשיכה ומסבירה לו, אני צריכה